הייתה זו הפעם הראשונה בה יצאנו לטבע: אני וקבוצת נשים, נגמלות במרכז לנפגעי סמים. בקבוצה נכחו מספר עולות מחבר העמים. הפגישה נערכה באפריל והטבע כולו שר לכבודנו: ישבנו על שמיכה על דיונה הקרובה למבנה, מוקפות חרציות ושאר פרחים מלבלבים, סביבנו המו ציפורים ופרפרים. הנשים חלצו נעליהן והשתרעו בנוחות.
בתוך כל היופי הזה התחילו שתי נשים לתאר את אסון צ'רנוביל: איך הכל היה שחור, מה קרה לצמחיה ולאנשים במקום, תחושות הפחד ותגובות הממסד. כאשר הפנתי את תשומת ליבן לניגוד בין היופי של המקום שאנו יושבות בו לבין תוכן השיחה על אסונות, נסובה השיחה לפחד מהטבעי ומהפראי. גם נשים אחרות הצטרפו לשיחה - הן דיברו על הפחד לפגוש את הפראי והטבעי שבהן (כולן היו מאוד מטופחות מבחינה חיצונית - איפור , שיער צבוע, סיליקון), דיברו על תחושת האסון שחשו כילדות ונערות כשניסו להביא את הצרכים שלהן לידי ביטוי על פני ריצוי המבוגרים סביבן והתנהגות כ"ילדות טובות".
דיברנו על הנוקשות שאיפיינה את המבוגרים שחינכו אותן, על המרחק שלהן מעצמן והחשש לפגוש את עצמן באמת .

זבובים ונערי פנימיה